סיפורה העצוב של המורה לצרפתית שגרה באוהל באזור התעשייה

לא להאמין: מורה לצרפתית (52), בעלת תואר בחינוך מקנדה, שעשתה עלייה לארץ לפני כשנה וחצי, גרה באוהל כבר מעל שבועיים מתחת לגשר באזור התעשייה. המורה ב' מחפשת עבודה בעיר, ובינתיים היא חסרת כל. היא הגיעה למצב שאין לה אפילו אוכל במשך כמה ימים.

הכל התגלה במקרה. אישה שראתה אותה מסתובבת באזור התעשייה מבקשת אוכל, מאחר והגיעה במצב של רעב וגם אין לה איך להשיג מזון. האישה העובדת במקום מיהרה להתקשר לאיציק איטח, ממתנדביה הגדולים של העיר, וסיפרה לו על האישה הרעבה. הוא מיהר כהרגלו למקום והביא לה ארגז מלא באוכל מהגמ"ח שלו. איטח התעקש להסיעה לביתה בגלל הסערה שהייתה בסוף השבוע שעבר והיא לא הסכימה. הוא לא הבין למה, אבל חש שמשהו אינו כשורה. הוא החליט לקחת אותה ויהי מה. במיוחד מאחר והארגז עם המזון שהביא לה היה כבד מאוד, ולא ראה כיצד היא לוקחת אותו.

ב' עלתה לרכבו וכשראה לאן היא לוקחת אותו, חשכו עיניו. בעוד איציק איטח חשב שהוא לוקח אותה לביתה, הוא מהר מאוד גילה כי החוסר במזון הוא בעיה קטנה מאוד של ב'. איטח מספר: "ראיתי שהיא לוקחת אותי מחוץ לעיר, לא הבנתי. אח"כ לכיוון אזור התעשייה ואז לדרכי עפר. אמרתי לעצמי, לאן היא לוקחת אותי, עד שגילתי שהיא גרה באוהל מתחת לגשר באזור התעשייה". אגב, על אחד מצידי האוהל היא כתבה "יהודי ישראל". עצוב…

איטח החליט שהוא לא משאיר אותה שם. לאחר שאכלה, מאחר ולא עשתה זאת כמה ימים, הביא אותה לבית הוריו לסוף השבוע בכדי שלא תישן בסערה. הוא אפילו רכש לה גרביים ותחתונים, מאחר וכל בגדיה נרטבו בסערה. סוף השבוע האחרון שבו גרה בבית היה אחד מסופי השבוע הכי מאושרים בחייה, מאחר וסוף סוף היא גרה בבית ולא חשופה לתנאי הטבע הקשים ושאר מפגעים. הסיפור שלה שמתגלה כאן הוא עצוב ומראה כמה קשה לחיות לבד כעולה.

ב', שמדברת מעט עברית ומעט אנגלית (ובעיקר צרפתית), מספרת את סיפורה: "הגעתי לארץ מקנדה. חבר שעשה עלייה לתל אביב אמר לי שכדאי לבוא למדינת היהודים כי כאן טוב. אז החלטתי לעלות. אני נולדתי במונטריאול ולימדתי בטורונטו צרפתית. יש לי תואר בחינוך ובהוראת צרפתית. שם יש לי אח ואבא מבוגר. אין לי ילדים. החלטתי לעשות עלייה לישראל, מדינת היהודים".

מאז חייה קיבלו תפנית קשה מאוד. היא הגיעה לצפת בעקבות מכר ושכרה לה שם דירה קטנה. אלא שגנבו לה את כל כספה שאיתו הגיעה (2300 יורו). מהר מאוד היא נותר ללא קורת גג.

ב': "יש לי ידיד באשדוד וחשבתי שזה יעזור לי. אבל כשהגעתי לכאן הבנתי שזה לא יקרה. אין לי אף אחד בארץ ולא מכירה אף אחד. אני כבר שנה בעיר, ועד כה חייתי באזור אחר באוהל גדול, והיה לי גם סידור מסוים שהוא נגמר". ב' לא ידעה או לא רצתה לספר על הסידור שהיה, אבל דבר אחד מובן, היא כבר מעל שבועיים בלי מקום לישון.

ב': "לקחתי אוהל קטן ומתחת לגשר אני חיה. כל מה שאני רוצה זה לעבוד כמורה". זה מביא אותנו לצד האחר של ב'. היא מורה בעלת תואר בחינוך והוראת צרפתית כאמור. היא חשבה שתוכל לעבוד מספטמבר באחד מבתי הספר בעיר, אבל זה לא קרה. היא מראה לנו אישור לכך שהיא יכולה ללמד. אבל ככל הנראה העובדה שהיא לא דוברת עברית מקשה עליה למצוא עבודה.

ב' מספרת: "למדתי באולפן אבל לא עברתי את הבחינות. אני מנסה ללמוד עברית עכשיו מאנשים. אני חייבת עבודה. רוצה רק לעבוד, אין לי ילדים אבל אני יכולה לדאוג לילדים של אחרים. אני מורה טובה ועבודה תעזור לי לחזור לחיים רגילים ונורמאליים". היא מקווה שאולי ממשרד הקליטה או ביטוח לאומי יעזרו לה. היא סיפרה כי פנתה, אבל לא ברור איפה נפלה בין הכיסאות. הרי העובדה שעולה חדשה גרה מתחת לאוהל לא מוסיף לאף אחד מאיתנו נקודות, גם אם זה נעשה בתום לב. ב': "אמרו לי במשרד הקליטה שהם יכולים לעזור בשכירות אבל לא לשכור לי דירה. אין לי כסף בכלל אז האוהל זה המקום היחיד שאני יכולה לגור בו". זה גם רכושה היחיד עלי אדמות.

בצאת השבת העדיפה המורה לעזוב את בית ההורים של איטח כי לא רצתה להיות להם לנטל. איטח החליט שהיא לא תגור מתחת לאוהל ולקח אותה לביתו. הוא מחפש לה דירה ופתח הד סטארט (מימון המונים) בכדי לעזור לה בדירה. הוא מצא דירה שהשכירות היא 3000 שקלים והיא מרוהטת. הוא רוצה לאסוף סכום שיאפשר לה קורת גג עד שתמצא עבודה.

ב': "כל מקום שהגעתי למצוא אולי דירה, אמרו לי שרוצים 3 חודשים מראש והוכחות שאני עובדת. לא יכולתי לעשות זאת ולכן האוהל הוא הפתרון היחיד. יש לי אישור ממשרד החינוך לעבוד. מי שייקח אותי לא יצטער. לא רוצה לגור יותר מתחת לגשר".